המשפט

פסק דין

ההליך

1.       בנק המזרחי המאוחד (שמיזג לתוכו את טפחות בנק למשכנתאות בישראל בע"מ) (להלן-"הבנק") הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 180,717 ₪ נגד שלושה נתבעים: ולרי נחימוב, אדם דרמן וולדימיר נזרוב. ביום 4.8.04, ניתנה רשות להתגונן כנגד התובענה על ידי כב' הרשם ברגר. במהלך שלב קדם המשפט הגיעו הצדדים להסדר דיוני "לעבור ישירות לשלב הסיכומים כאשר כל צד יהיה רשאי להסתמך על חומר שגולה או שנמצא בתיק בית המשפט".

העובדות

2.       ביום 16.5.96, העניק הבנק שתי הלוואות המובטחות במשכנתא לאדוארד ואולגה נחימוב (להלן- "הלווים") על סך 241,500 ₪ ו-40,000 ₪ עבור רכישת דירה ברחוב זבולון בקרית אתא. שלושת הנתבעים (להלן-"הערבים") נתנו ערבות לטובת הלווים. הלווים והערבים הינם קרובי משפחה. הערבים לא קראו את ההסכם כאשר חתמו עליו בסניף הבנק בחולון, אך היה ברור להם כי הם חותמים על ערבות למשכנתא (סעיף 3 לתצהיר בבקשת הרשות להתגונן).

3.       בתחילת 1998 התחילו הלווים לפגר בתשלומי המשכנתא ולאחר מכן הפסיקו לשלמם בכלל. לפני תחילת הפיגורים עמד סכום ההחזר על כ- 1,200 ₪ לחודש. נפתח תיק הוצל"פ על ידי הבנק כאשר יתרות החוב בהלוואות היו 291,235 ₪ ו-47,465 ₪ בהתאמה.  ביום 14.6.00, הוערכה הדירה על ידי שמאי מקרקעין מטעם הבנק בשווי של כ-80,000$ וביום 10.12.00 הדירה נמכרה על ידי כונס נכסים בסך של 262,000 ₪ (שערכם אז היה כ- 64,000$) (נספחים א'-ג' לסיכומי הנתבעים). סכום של 225,000 ₪ הועבר לבנק לטובת כיסוי החוב. יתרת החוב בהלוואה הראשונה נוכתה לחלוטין ובהלוואה השניה נותרה חוב (סעיף 2.3 לסיכומי הבנק).

4.       לאחר מכירת הדירה וטרם נקיטת הליכים משפטיים נגד לווים נשלח לערבים מכתב התראה ביום 13.11.2003. במכתב ההתראה נאמר כי לאחר מכירת הדירה נותר חוב בסך 177,500 ₪ (העתקים ממכתב ההתראה צורפו לתגובת הבנק לבקשת הרשות להתגונן). הבנק הגיש תביעה נפרדת נגד הלווים ובהעדר הגנה וזכה לפסק דין נגדם ביום 11.2.03. לאחר שלא צלחו נסיונות לגבות את החוב מהלווים קיבל הבנק אישור שמוצו ההליכים נגד הלווים.  על פי הטענה פנה הבנק בשנית לערבים (לא צורפו מכתבים אלה). הערבים לא קיבלו הודעה כלשהי קודם למכירת הדירה בהליכי המימוש.

5.       התובענה דנן הוגשה ביום 24.2.04.

המחלוקת

6.       לטענת הערבים לא קיים הבנק את הסכם הערבות בתום-לב בכך שלא מסר להם הודעה על הפרת הסכם ההלוואה טרם נקיטת פעולות למימוש הדירה. אילו היה עושה כן טענו כי היו נוקטים בצעדים למניעת הנזק, כגון: ביצוע עצמי של תשלומי המשכנתא, נקיטת צעדי אכיפה נגד הלווים דוגמת עיקולים,  או השכרת הדירה על ידם לצורך ביצוע תשלומי המשכנתא.

7.       הבנק טען כי על פי הדין המהותי שחל באותה עת, טרם חוק הערבות (תיקון מס' 2) , התשנ"ח-1998 לא היתה עליו חובה למסור הודעה טרם מימוש הדירה וכי פעל בהתאם לדין. נטען בנוסף, כי בכל מקרה לא הוכיחו הנתבעים את נזקם.

דיון

8.       מבחינת המסגרת החוקית, חל בעניין חוק הערבות, התשכ"ז-1967 וההוראות הרלוונטיות מהדין הכללי.  המקרה אירע טרם כניסה לתוקף של סעיף 26(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, ועל כן סעיף זה אינו חל. ברם, חלות על הצדדים חובות תום-הלב הקיימות בדין הכללי. בתוך כך, חלה חובה על הבנק ליתן לערבים הודעה תוך זמן סביר במידה ובכוונתו לבצע פעולה משמעותית בנוגע לערבות, כגון מתן אורכה בהחזר ההלוואה לחייב העיקרי. חובה זו חלה לדעתי גם כאשר מדובר במימוש הבטוחה או הפעלת הערבות. זאת, על מנת שתינתן לערבים האפשרות להגן על האינטרסים שלהם, תוך כדי קיום חובותיהם כלפי הבנק בנוגע לערבות (ראו: רע"א 2443/98 מאיר ליברמן נ' בנק דיסקונט, תק-על 99(3)425, 431, סעיף 15 לפסק הדין).

9.       הערבים לא קיבלו הודעה על יצירת החוב בעקבות אי-פרעון תשלומי המשכנתא או על כוונת הבנק לממש את הדירה בעקבות כך. הפעולה האחרונה הינה פעולה משמעותית, אולי המשמעותית ביותר היכולה להינקט ביחס להלוואת משכנתא. הרי שהדירה מהווה בו בעת גם בטוחה להלוואה וגם הנכס שיוותר בידי הלווים או הערבים לאחר תשלומה. מימוש הנכס מותיר את החוב בלבד. אי מתן הודעה מראש לערבים על כוונה לממש את הנכס מהווה הפרת חובות תום הלב של הבנק כלפיהם.

10.     תוצאת ההפרה האמורה הינה כי "יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם" (רע"א 2443/98, בעמ' 432). במקרה דנן, הנני מקבל את הטענה כי אילו ניתנה להם הודעה מראש יכלו הערבים למנוע את הצורך במימוש הדירה והעמדת יתרת ההלוואה לפרעון על ידי נקיטה בכל אחת מהדרכים אשר תוארו בטיעונים. הצדדים אמנם ויתרו על הבאת ראיות, אך הפעולות שתוארו הינן פשוטות ומתבקשות והערבים זכאים להינות מההנחה כי היו נוקטים את הפעולות הרציונליות הדרושות לצמצם את נזקם במקרה של הפרת הסכם ההלוואה על ידי הלווים. הבנק, בתור מי שמנע מהם את האפשרות לנקוט באותן פעולות, צריך לשאת בעול של מניעת האפשרות מהם.

11.     אשר על כן, התובענה נדחית. התובע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

5129371
54678313
ניתן היום כ"ב בכסלו, תשס"ו (23 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.

5129371

דניאל פיש 54678313-5146/04

קלדנית:  שרה ש.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה