המשפט

פסק דין

1.         כללי

            מה דין הסך 145,000 ₪ שהתובע נתן לנתבעת, במהלך קשר רומנטי ביניהם, האם הלוואה למשך 30 יום, שאז חובה על הנתבעת להשיבו, כגרסת התובע, או שמא עסקינן במתנה, כעמדת הנתבעת, אשר במקרה זה פטורה מהשבה, זו השאלה המונחת לפתחי.

2.         העובדות הדרושות לעניין

            התובעים הם בני זוג הנשואים זה לזו. התובע, שעלה מרוסיה לפני מספר עשורים, עבד כשכיר בתעשייה הצבאית במשך כשלושים ואחד שנים בתפקיד אבטחת איכות. התובעת, אשתו, עובדת כאחות בבית חולים. עם פרישתו, קיבל התובע מענק פרישה בסכום נכבד, שהופקד בחשבון בני הזוג. התובע, החל לעבוד בעסק של תכשיטים, השייך לנתבעת, המאוגד באמצעות חברה בשליטתה בשם "נאנפנג ישראל בע"מ" (להלן: "העסק"). במהלך העבודה, נרקם בין הצדדים רומן, במסגרתו נהגו השניים להיפגש באופן תדיר בבתי מלון, יצאו למסעדות ובילויים משותפים ובכלל זה נסיעה לחו"ל. במסגרת זו, מסר התובע לנתבעת המחאה לפקודת העסק מחשבון התובעים, בסך 145,000 ₪ זמן פירעון 11.1.05 (להלן: "ההמחאה"), אשר נפרעה. בעבור זמן מה, הודיע התובע לנתבעת כי הוא מפסיק את הקשר הרומנטי ביניהם לאור דרישת אשתו, התובעת. בהמשך דרש התובע מהנתבעת את השבת הסכום האמור, דבר שהנתבעת התנגדה לו.
3.         עמדת התובע בקליפת האגוז

            התובע אינו מכחיש את הקשר הרומנטי בינו לבין הנתבעת, אשר לגרסתו, נמשך כארבע חודשים. לעמדתו, הציגה הנתבעת לפניו מצג כאילו היא אשת עסקים ממולחת שבכוונתה לפתוח עסקים בגרמניה. הואיל והחוק הגרמני, לדבריה, מחייב המצאת חוסן כלכלי, היא זקוקה להלוואה בסך 145,000 ₪. לדבריו, הוסכם בין השניים, כי בתום תקופה של 30 יום היא תחזיר לו את הכסף. מוסיף וטוען התובע, כי ההסכמה בין השניים הושגה במהלך פגישה בה נכח גם אדם שלישי בשם, מקס ליסין, שיכול לתמוך בדבריו לפיהם הוסכם עם הנתבעת שהכסף ניתן כהלוואה אשר תושב תוך 30 יום, והוא מיועד לשמש לצורך הקמת העסק בגרמניה. לעמדת התובע, כעבור 30 יום, שעה שהוא דרש את כספו בחזרה, הודיעה לו הנתבעת, לטענתו, שאין היא מקימה עסק בגרמניה, ומסרבת להשיב לו את כספו, כאשר הטעם לכך הוא החלטתו להפסיק את הקשר הרומנטי ביניהם. התובע טוען כי הכסף דרוש לו למחייתו, עמל רבות להשגתו, שייך לו ולתובעת, ולמעשה הונתה אותו הנתבעת שעה שנתן לה את הכסף, תוך שהבטיחה לו שמדובר בהלוואה לתקופה מוגבלת.

4.         עמדת הנתבעת בקוף המחט

            לעמדת הנתבעת, הקשר בין הצדדים, נמשך כ - 9 חודשים עד לחודש מרץ 2005. במסגרת הקשר הרומנטי הבטיח לה התובע כי יתגרש מאישתו, ישא אותה לאשה, רכש לה מתנות ונתן לה כסף. הצדדים אף נסעו לגרמניה ולתורכיה יחדיו. התובע היה מעורב בעסקיה ורכש ממנה סחורות בהיקפים שונים. במהלך חודש ינואר 2005 נתן לה במתנה את הסך 145,000 ₪ לשם השקעה בעסקיה וגם לצרכיה האישיים. סמוך לפני נסיעה משותפת לגרמניה שהייתה מיועדת ליום 19.1.05 הודיע לה התובע כי אישתו מגרשת אותו מביתו בגלל המתנה, ולכן לא יוכל להצטרף לנסיעה. לפיכך היא נסעה לבד, אך גם לאחר שובה, עדיין נמשך הקשר הרומנטי עד שפסק וזאת בחודש במרץ 2005. לאחר מכן דרש התובע את כספי המתנה בחזרה, אך היא סירבה להשיבם מאחר ומדובר במתנה. לדידה, היא השתמשה בכספי המתנה לצרכים שונים, עסקיים ואישיים.
הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובע יזם את הפסקת הקשר, אך זאת נעשה לאור דרישה של אשתו שאף עמדה על כך שיתבע את החזר המתנה.

5.         הראיות

            אין חולק כי אין בידי התובע כל אסמכתא בכתב באשר לגרסתו לפיה הכסף ניתן כהלוואה. לביסוס תביעתו, המציא התובע תצהיר של מר ליסין אשר נכח לטענתו בשיחה משותפת עם הנתבעת, בה נאמר על-ידי האחרונה, כי ההלוואה תוחזר בתום 30 יום לכל היותר. דא עקא, העד מר ליסין, לא התייצב לעדות, ותצהירו נמשך מתיק בית המשפט. דבר זה עומד בעוכרי התובע כפי שיובהר בהמשך הדברים.

            מכאן, שלפני בית המשפט, ישנם רק שני תצהירים שתוכנם נוגדים, האחד של התובע והשני של הנתבעת, אשר נחקרו על תצהיריהם. אציין כי בנוסף להם העידה סוכנת הנסיעות, שטיפלה בהנפקת כרטיסי טיסה לנסיעות שונות של בני הזוג לחו"ל. לתצהירים צורפו נספחים שונים, אך אין בהם כל תימוכין לעניין שבמחלוקת, היינו ההסכמה בדבר מטרת מתן הכסף.
התובעת חתמה אף היא על תצהיר, אך מאחר ורובו ככולו עדות שמיעה, הוא נמשך בהסכמה.

דיון

1. שעה שאין מחלוקת על עצם מתן הכסף, נותרה פלוגתא אחת להכרעה והיא מטרת נתינתו. על התובע הנטל להוכיח את מטרת ההלוואה, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לא התעלמתי מהפניית בא כוח התובעים לע"א 4396/90 חנה ואברהם רוזנמן נ' ד"ר גורג' קריגר, פ"ד מ"ו (3) 254, באשר לנטל הראיה החל כרגיל על מקבל המתנה להוכחת מתנה. ברם, בענייננו מדובר בבני זוג אשר אין חולק כי קיימו קשר רומנטי הדוק, אם כי רק במשך מספר חודשים, ולכן יש בקשר האמור כדי להקים את החריג לחזקה לפיה על מקבל המתנה להוכיח שהמדובר במתנה, ובאופן שהנטל בדבר סיבת המתנה, רובץ לפתחי הנותן, ובמקרה שלפני - התובע.

בהקשר זה אוסיף כי אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעים לפיה עסקינן בטענת "הודאה והדחה", באופן שהיה מטיל על הנתבעת להוכיח שמדובר במתנה ולא בהלוואה.
עילת התביעה אינה רק עצם קבלת הכסף אלא גם מטרת נתינתו, דהינו הלוואה או מתנה. שעה שנתבע מכחיש את טענות תובע בדבר מטרת מסירת הכסף, על התובע להוכיח את גרסתו במידה הדרושה במשפט האזרחי ואין הנטל רובץ על כתפי הנתבע. ראה בהקשר זה, ספרו של השופט גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, ע' 74, כן ראה רע"א 677/85 דורקום מחשבים בע"מ נ' רוט, פ"ד ל"ט (4) 654, 655.
יפים לעניינו דברי בית המשפט העליון בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח (2) 143, 146 ואביאם כלשונם:

"טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע. כך, למשל, תביעה להחזרת סכום כסף בטענה שנתן בהלוואה. הנתבע מודה, שקיבל את הכסף, אך כופר שהייתה זו הלוואה וטוען שקיבלו במתנה. הודאה בקבלת הכסף יש בכך, הודאה בהלוואה – אין.
אם התובע לא יוכיח את ההלוואה, לא יזכה בתביעתו, ולא על הנתבע להוכיח את טענת המתנה, אף-על-פי שבה נימק כפירתו בקבלת ההלוואה".

                                                                      (ההדגשה אינה במקור – א.א.)

1. התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכיח את גרסתם. זאת ועוד, גם אם הייתה מסקנתי כי הנטל על הנתבעת, שוכנעתי במידה הדרושה, כי הכסף ניתן לה כמתנה, ולא על מנת שתשיב אותו לתובע, ודין התביעת להידחות, ואבהיר:

1. התובע התגלה כאדם הנוקט במשנה זהירות בענייני כספיים. כך הוא העיד בין היתר בע' 14 לפרוטוקול כי הסכום הנקוב בשיק: "זה סכום גדול מאוד עבורי" וכן העיד כי הוא נוהג לבדוק את חשבונות הבנק ושומר על אסמכתאות כספיות (ע' 14 ש' 20). עוד העיד כי הוא "זהיר בענייני כספים" (ע' 14 ש' 22). הדעת נותנת, כי אדם מסוגו של התובע, לא היה מלווה סכום כאמור, אלא אם היה מתעד את פרטי ההלוואה ודואג להחתים את מקבל ההלוואה, על קבלתה וחובתו להשיבה, כמו גם מועד ההחזר. אין זאת אלא, כי לתובע הייתה גמירות דעת מלאה, לתת לנתבעת מתנה, ואין הוא אמור לקבל חזרה את הכסף, כך שאין צורך בהחתמתה על קבלת הכסף והבטחת השבתו לאחר מכן.

חוסר מהימנות התובע בהקשר זה התגלתה גם שעה שנשאל מדוע לא טרח להחתים את הנתבעת על קבלת הלוואה והתחייבות להשיבה. לדבריו:

         "ת. ביקשתי, היא אמרה שזה לחודש, לא רוצה לתת..." (עמוד 8 שורות 5-7).

סירוב הנתבעת לחתום על כתב התחייבות לבקשת התובע, הייתה צריכה לעורר חשד כבד וממשי בלבו בדבר כנותה של הנתבעת, כפי שציין ב"כ הנתבעת בסעיף 12 לסיכומיו, שאין בדעתה להשיב את הכסף, שכן אחרת, הייתה נאותה לחתום על ההתחייבות כמבוקש על ידו.

9.         גרסתו של התובע לוקה בחוסר היגיון, ואינה מתיישבת עם השכל הישר וניסיון החיים, גם אם מדובר בשכיר שאינו מצוי ברזי המסחר כפי שהצטנע התובע עת העיד על עצמו. התובע אישר שידע שמטרת הכסף היא לאפשר לנתבעת להקים חברה בגרמניה, דהיינו להראות יכולת כלכלית, כאשר ברור לו שאחרי 30 יום היא לא תוכל לגייס סכום כזה ממקור אחר ולהחזיר לו את כספו. לא היה בפי התובע הסבר ענייני לשאלה הכיצד הוא ציפה שאחרי 30 יום תוכל הנתבעת להשיב לו את כספו. (ראה בהקשר זה דבריו בע' 10 ש' 14 – 19), דהיינו, היה ברור לתובע כי הנתבעת לא תוכל להחזיר את הכסף תוך 30 יום ולכן גרסתו נשענת על קנה רוצף וחסרת אחיזה.

10.        בחקירתו הנגדית של התובע, הסתבך התובע, לא נתן הסברים משכנעים ואף העלה גרסה חדשה שזכרה לא בא קודם, שיש בה כדי לשמוט הקרקע תחת תביעתו. כך, התובע טען שכוונתו במתן ההלוואה הייתה להיות שותף עם הנתבעת בעסק שתקים בגרמניה. מכאן, שאף לדעת התובע, הכסף לא ניתן כהלוואה, אלא לכל היותר, כהשקעה עתידית בעסק עם התובעת בגרמניה, ודי בכך כדי לדחות את התביעה (ראה דבריו בע' 10 ש' 21 לפרוטוקול). ברי שאם הכסף ניתן לנתבעת כהשקעה מבחינת התובע, לא מתיישב הדבר עם עילת התביעה לפיה הכסף ניתן בתור הלוואה, הלוואה שתושב תוך 30 יום. בשולי הדברים, איני מאמין שהכסף ניתן למטרת השקעה, שעה שהתובע לא יכול היה להסביר מהם תנאי ההשקעה, במה בדיוק ההשקעה ועוד.

11.        עד חיוני הינו מר מקס ליסין, אשר נכח, לטענת התובע, בעת ההסכמה על מתן ההלוואה. שעה שקיימת עדות חיצונית כאמור, שומה היה על התובעים להעיד את מר ליסין, על מנת שיתמוך בגרסתם, קל וחומר אם אין בידם כל ראיות חיצוניות לתביעתם, פרט לדברי התובע. מר ליסין נתן תצהיר התומך בעמדת התובע, אך התצהיר האמור נמשך ואינו מהווה ראיה. העדר העדתו של מר ליסין, אשר היה לטענת התובעים, כדי לתמוך בגרסתם מלמד כי ככל הנראה חששו מעדותו, ולא בכדי חזרו בהם מהעדתו. לא ניתן הסבר משכנע לבית המשפט מדוע לא טרחו לדאוג לכך שמר ליסין יתייצב בבית המשפט להחקר על תצהירו, והימנעותם לעשות כן, אומרת "דרשני". (בהקשר זה, ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו פ"ד מ"ה (4) 651, 658).

12.        מעל ומעבר, כאשר בית המשפט, אמור לקבל תביעה, בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אזי לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, עליו לנמק את החלטתו מדוע הסתפק בעדות זו בלבד. לא ראיתי בנסיבות המקרה, כי ניתן לחייב את הנתבעת על סמך עדותו של התובע בלבד, עדות שלא נלווה לה כל סיוע, ובמיוחד שמצאתי אותה בלתי מהימנה, תוך תהיות ותמיהות.

13.        סבורני כי התובע הלך שבי אחרי הנתבעת, והחליט לתת לה את הכסף, וזאת כמתנה, מבלי שתחוייב להחזירו. שעה, שכך נהג התובע, וזו התרשמותי החד משמעית, אין מקום לחייב את הנתבעת בהשבה.

14.        לא התעלמתי מסתירות מסויימות בעדות הנתבעת, כפי שהפנתה ב"כ התובעים בסיכומיה, אך היו אלה בעניינים לא מהותיים, ובכל אופן לא בדרגה שמגיעה כדי קביעה שאין לקבל את עדותה לגופה.

כך גם העובדה שהנתבעת הייתה מעוניינת לשתף את התובע בעסקיה בגרמניה, ובאופן שבני הזוג נסעו לשם במסגרת מסע עסקי במהלכו הוצג התובע לפני מיודעיה של הנתבעת, אינו פוגע בגרסתה, ומכל מקום אין בו כדי לפגום במהימנותה עד כדי לשמוט הקרקע תחת גרסתה.

15.        אוסיף, אין כל רלוונטיות לטענת ב"כ התובעים באשר לשאלה, האם בפועל בזבזה הנתבעת את כל כספי מתנה, שכן שעה שניתנה מתנה, לרבות סכום כספי, אזי גם אם שמרה אותם הנתבעת לעת מצוא, אין עליה חובה להשיבה.
שעה שמתנה הוקנתה למקבל והקנייתה הושלמה וכקבוע בסעיף 2 לחוק המתנה תשכ"ח­ – 1968, (להלן: "חוק המתנה"), אין התובע, יכול להתחרט ולדרוש אותה חזרה, גם לא בעבור יומיים בלבד, כנטען בסעיף 27 לסיכומי ב"כ התובעים.

לא התעלמתי מטענת ב"כ התובעים המפנה לסעיף 5 (ב) לחוק המתנה, לפיה רשאי נותן המתנה לחזור בו, כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו לרעה. דין הטענה להידחות, שכן סעיף 5 (ב) הנ"ל דן במקרה של התחייבות ליתן מתנה. דהיינו, עוד בטרם הוקנתה המתנה, ניתנת אפשרות למתחייב – נותן המתנה, בנסיבות מסוימות לחזור בו, אך אין אפשרות לעשות כן שעה שהמתנה כבר הוקנתה והושלמה, כפי שהדבר עולה באופן חד משמעי מהוראות הסעיף.

 לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.

5129371
54678313התובעים ישאו בהוצאות הנתבעת בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ צמוד כדין.

ניתנה היום ה' בכסלו, תשס"ז (26 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

איתן אורנשטיין 54678313-1782/05

001782/05א  126 אתי